תשומת לב שלילית היא דבר שאנחנו עושים בתגובה למעשיו של הילד ושנותן בו מוטיבציה לחזור בדיוק על אותם מעשים שרצינו למנוע. לדוגמה: בן השלוש מקבל נשיקת לילה טוב ומרגע זה קם מהמיטה כל שתי דקות ורץ אל ההורים המותשים שלו. וההורים?. הם גוערים ונוזפים בו, אך למרות הכול (או אולי בגלל הכול?) – הילד בשלו. יתרה מכך, ככל שהם עסוקים בו יותר כך הוא מרגיז אותם יותר ויותר.
מה שההורים לא שמו לב הוא שהילד שלהם, כמו כל ילד, זקוק לתשומת הלב של הוריו ולכן ככל שהם עסוקים בו הם למעשה מעודדים את ההתנהגות אותה הם מבקשים למנוע.
ואז נשאלת השאלה: כיצד קורה שדווקא אחרי שכעסנו עליו, הרמנו את הקול וככל הנראה הוא “חטף” מספיק, דווקא אז הוא חוזר בנחישות להציק לנו באותם המעשים שהכעיסו אותנו רק לפני דקות אחדות.
גם כאשר ההורים מבינים שתשומת הלב השלילית מעודדת את הילד לחזור להתנהגות שהם מבקשים למנוע, עדיין עולה השאלה מדוע הוא מעוניין בתשומת לב שלילית? הלא היא שלילית?!
ילדים יעשו הכל כדי לקבל תשומת לב
תשומת הלב שלנו היא כמו המים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו שהם מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.
כמו שאנחנו לעולם לא נפסיק לרצות לשתות רק בגלל שלפני שבוע שתינו, כך גם הילדים שלנו זקוקים לתשומת הלב שלנו באופן קבוע.
כמו שאנחנו נחוש דאגה קיומית אם נהיה במדבר ולא נדע מתי נגיע למקור מים ומאידך נהיה רגועים אם נדע שבכל כמה מטרים נמצא מקור מים, כך הילדים שלנו זקוקים להרגיש את תשומת הלב שלנו לא רק פעם בשבוע / חודש אלא כל יום!
תזכרו – בעולם שלהם אין “תשומת לב שלילית” או “תשומת לב חיובית” יש תשומת לב, נקודה. בדיוק כמו שאותנו מעניין רק שיש מים שירוו את צמאוננו.
מצד שני, אם נפגוש שני אנשים שנוכל לקבל מהם מים – האחד זעוף והשני מאיר פנים – ברור שנבחר את זה שיחייך אלינו. כך גם הילדים – אם נדאג לתת להם מנות של תשומת לב, בזמנים ובמקומות שמתאימים לנו, אבל באופן מספק, הם לא ידרשו את תשומת הלב בכוח בזמנים ובאופנים שממש לא מתאימים לנו.
אבל, אם הם לא יקבלו מאיתנו מספיק תשומת לב חיובית הם יעשו כל מה שצריך כדי להרוות את הצמא שלהם לתשומת לב, גם אם היא במחיר של צעקות / כעסים / השפלות, העיקר שהם לא ירגישו שהם מתייבשים.
החוקים של תשומת הלב השלילית
ישנם שני חוקים לתשומת הלב השלילית, שבאמצעותם ניתן לענות על השאלה.
חוק מספר 1: הילד זקוק לתשומת לב חיובית, אך לפני הכול הוא זקוק לתשומת לב
ילדים רוצים לקבל יחס חם ואוהב מההורים שלהם, אך לפני הכול הם רוצים לקבל יחס. התחושה שההורים נוכחים בעולמם, שהם “רואים” אותם ועסוקים בהם היא “אוויר לנשימה” עבור הילדים ובראש סדר העדיפויות שלהם, עד כדי כך שהם רוצים אותם לצידם – בטוב וברע, העיקר שיהיו שם עבורם.
כאשר הורים מפגינים את מלוא נכחותם בזמן שהילד מקשה עליהם בדרכו הם בעצם יוצרים עבורו “מסלול בטוח” להרוויח אותם במלוא נוכחותם. והילד, רציונאלי מטבעו, לומד מהר את הטריק ולוחץ על הכפתורים ש”עובדים” עבורו.
מכיוון שהורים לא יכולים להיות עסוקים בילדיהם 24 שעות ביממה, אלו הם בדיוק המקומות להציב גבולות. וכך הורים שמודעים לעובדה שתשומת לב עשויה להיות מעודדת, גם כשהיא שלילית, יחזירו את הילד למיטה בצורה עניינית, נטולת מילים והתחשבנויות.
חוק מספר 2: המוטיבציה של הילד לקבלת תשומת לב היא תמידית
את הנוכחות ההורית שלנו הילד יבקש תמיד, כלומר גם אם סיימנו זה עתה להרכיב פאזל יחד והיה לנו כיף – עדיין הילד ירצה אותנו איתו. לכן, לענייננו זה, מיותר שנתאמץ ליצור את היחס הזה באופן יזום ונקודתי, דוגמת “זמן האיכות” המזוייף, כי את הנוכחות ההורית הילד יבקש תמיד, ואין בקשתו סימן לכך שאנחנו מזניחים את צרכיו הרגשיים ו”לא מקדישים לו מספיק”.
אם כך, הורים, אל נא תחיו באשליות: תשומת לב שלילית לא פוטרים על ידי מתן תשומת לב חיובית, כפי שממתקים לא פוטרים על ידי מתן אוכל בריא. נתחיל בכך שנמנע את הממתקים ובכך נשאיר מקום לאוכל הבריא, כלומר, נמנע מהילדים את תשומת הלב השלילית ובכך נפנה מקום להתנהלות הבריאה – וזו המטרה.
איך, אם כן, ניתן להימנע ממתן תשומת לב שלילית?
הדרך היחידה להימנע ממתן תשומת לב שלילית היא למנוע אותה ולהמתין עד שהילד יבחר לחזור אלינו מפוייס. ברגע שהוא יבחין בכך שההורים שלו “עוברים הלאה” ומשוחחים ביניהם על ענייני היום, ברגע שיבחין שאנו משוחחים עם אחיו המפוייס ממילא, ברגע שיבין שהוא לא מרכז העולם – אז נזכה לראות אותו חוזר אלינו מפוייס. על כן, אפילו באופן יזום, ניצור את האלטרנטיבה הבריאה ונפנה מקום לאווירה רגועה ושיחות נעימות כדי לאפשר לילדים שלנו לבחור להשתלב במקום הראוי, להם ולנו.
אל תיכנסו לדיון
היא תמיד מבקשת את מה שאחותה מבקשת; תמיד רוצה שיקנו לה, אבל בסוף לא אוכלת; תמיד לא רעבה כאשר אוכלים, אבל “נזכרת” שהיא רעבה כאשר כולם אומרים “להתראות” ונפרדים. ואנו, ככל שאנחנו מתייחסים לדבר שמציק לנו והופכים אותו ל”אישיו”, כך אנחנו מקבעים את דפוס ההתנהגות שמוציא אותנו מדעתנו. למה? כי במקומות האלה הילדה מרוויחה מקסימום הורים.
דמיינו לרגע ילד בן השש. בגילו היינו מצפים ש”ישחרר” אותנו כבר, ובכל זאת הוא רוצה שנלווה אותו לשירותים ושנשאר איתו כי החושך שבחדר הסמוך מטריד אותו והוא מפחד. אנחנו נראה אותו נחוש ועיקש להיאבק על הנוכחות שלנו, והרבה הורים טועים בעודם חושבים שהרווח של הילד הוא בכניעה שלנו, בכך שבסופו של דבר הוא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה. אלא שהרווח הזה, כל עוד קיים, הוא רווח משני. הרווח העיקרי טמון בעצם המאבק: בכך שנסרב לבקשתו והוא יסביר לנו שהוא לא יכול לבד, ונשאל אותו מדוע הוא לא יכול לבד, והוא ישיב לנו שהוא כרגיל מפחד לבד, ואז נזכיר לו שהוא כבר ילד גדול, והוא בתגובה ישאל אם אנחנו באים כבר (!!!). הנה, הילד רצה את תשומת הלב שלנו – וקיבל אותה במלואה.
מה עושים במצבים כאלו? הצעה לייעול: כאשר הבקשות של הילדים לגיטימיות, תנו להם את הלגיטימציה במקום להתחשבן אתם.
אם הוא ביקש שנקנה לו פיצה והוא לא אוכל – זה לא מעניין אותנו למה הוא ביקש ולמה היא לא אוכל. אנחנו לא עסוקים בכך, לא מעסיקים אותו בכך ובעיקר לא מאפשרים לו להעסיק בכך אותנו.
נכון, ככל הנראה הצדק אתנו. הוצאנו כסף לחינם, השקענו זמן לחינם, אבל לא המקרה הבודד מטריד אותנו אלא התופעה, דפוס הפעולה של הילד החוזר על עצמו. אם אנחנו רוצים למנוע אותה, עלינו להיות חכמים ולא צודקים. בין אם תחליטו שאתם מספקים את רצונו של הילד ובין אם תסרבו בנחישות, החשוב הוא שתמנעו את הדיון, כי הדיון הוא המלכודת, והוא הדיון שבו הילדים נסוגים לשפה ילדותית, לעתים בלתי נסבלת, ובמקום שנציב כאן את הגבול – אנחנו מבזבזים את כל האנרגיות שלנו על עניינים של מה בכך.
שיטה פשוטה להעניק תשומת לב
לסיום אני רוצה להציע לכם לאמץ הרגל קטן שיעשה שינוי גדול – אני קוראת לו “איזה כיף היה לי ש…”
איך זה עובד?
בכל יום “תרשמו” לעצמכם (יכול להיות על דף/ בנייד ויכול להיות בראש), 3 דברים קטנים שהילד עשה שהעלו לכם חיוך, גרמו לכם נחת גם אם לשבריר שניה.
לקראת סיום היום – בזמן שמתאים לכם – יכול להיות באמבטיה, בארוחת הערב או במיטה לפני השינה – אמרו לכל אחד מהילדים שלכם 3 דברים שהם עשו היום שהיה לכם כיף לראות:
* “איזה כיף היה לי שהתארגנת הבוקר בזמן”
* “איזה כיף היה לי לראות ששיחקת יפה עם אחותך”
* “איזה כיף היה לי היום שעזרת לי להכין ארוחת ערב”
* “איזה כיף היה לי היום שהלכת לאוטו לבד ולא הייתי צריכה להרים אותך”
הבנתם את העיקרון – דברים קטנים, בהתאם לגיל הילד/ה שיראו לילד שראיתם אותו בדברים הטובים שהוא עשה.
אל תחפשו מהפכות – זה לא צריך להיות על משהו חריג, כל הרעיון הוא להכיר בדברים הקטנים אבל החיוביים שהם עושים ושנוטים לחלוף על פנינו כאילו היו מובנים מאליהם.
ברגע שנכיר ב”מובן מאליו” ונעריך אותו, הילד ירצה להמשיך לעשות אותו ולעשות עוד אחרים.
תמחקו את ה”אבל” מלקסיקון
חשוב, חשוב, חשוב! לא משנה כמה הילד הרגיז אתכם לפני שהוא התארגן / הלך לרכב, אתם בשיחה הזו אומרים רק את הדברים הטובים! אם תכניסו למשפט “אבל” זה כאילו לחצתם במקלדת ctrl + alt delete! בזה הרגע מחקתם את כל הטוב שאמרתם לפני.
הכלל הזה נכון תמיד, בכל שיח שלכם עם הילדים וגם עם מבוגרים! אתם רוצים לומר למישהו משהו טוב? אל תוסיפו אבל!
התמדה וסבלנות – זה כל הסוד
כמו כל דבר, כדי לראות את השינוי צריך התמדה וסבלנות – המילים שלכם שיראו לילדים שלכם שאתם רואים אותם ירוו את הצמא שלהם לתשומת הלב במספיק תשומת לב חיובית שהם לא יצטרכו לחפש לשאוב מכם את השלילית.